<h1>תוספות רבינו פרץ על קידושין</h1>
<h2>דף עג:</h2>
שלש נשים שהיו ישינות במיטה וכו'. וא"ת והא הו"ל ספק טומאה ברשות הרבים וספיקו טהור [כדאי' חולין ט' ע"ב], דאמר בכל דוכתין [נזיר נ"ז ע"א] דשלשה בני אדם הוו כרשות הרבים. וי"ל כיון דישנות הוי שפיר מקום סתירה. ועוד י"ל דה' נשים כחד גברא דמיין. עוד י"ל דטומאה הבאה מגוף האדם לא ילפינן מסוטה לטהר (כרשות) [ברשות] הרבים. עוד י"ל דמיירי כגון שבאו לישאל בבת אחת דכולם טמאות, כדאיתא בפ"ק דפסחים [י' ע"א] בשני בני אדם (שבאו) שהלכו בשני שבילין [אחד טמא ואחד טהור] ובאו לישאל שניהם בבת אחת דשניהם טמאים משום דוודאי אחד מהם טמא, הכא נמי כיון דוודאי אחת מהן טמאה לא מטהרינן משום ספק טומאה ברשות הרבים כיון שבאו לישאל בבת אחת.
בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה היא טמאה וכולן טהורות, דהוי כמו טהורה שישבה עם הנדה ונמצא כתם ביניהם דתולין אותו בנדה כדאיתא בפרק האשה [נדה נ"ט ע"ב].
<h2>דף עד.</h2>
גמרא וניחזי זוזי ממאן נקט. אאין מקחו בידו פריך לפי שיטת הקונטרס דקס"ד שלא קבל המעות אלא מאחד מהם [ו]הא וודאי מדכר דכיר זוזי ממאן קביל. כן פירש הקונטרס. וקשה, דמפני מה יש לנו להאמינו יותר מעד (אחר) [אחד] דעלמא. ונראה לר"ת לפרש כפירוש רבינו חננאל, (כמ"ד) [במה דברים אמורים] בזמן שמקחו בידו, ואז הוא נאמן מטעם מיגו דאי בעי אמר לא מכרתי א"נ חזרתי וקניתיו, אבל אין מקחו בידו אינו נאמן דאז לא שייך מגו. ופריך, ונחזי [זוזי ממאן נקיט]. נהי נמי דמקחו בידו, אמאי נאמן אם קבל המעות מאחד מהן והא אומר לא נתרציתי אלא לאחר, דמשמע דנאמן בכל ענין, ואמאי, מגו במקום עדים הוא, דאנן סהדי דלאותו שנתן המעות נתרצה. ולפ"ז ניחא הא דפריך בסמוך ונחזי זכותא (מ)מאן נקיט, דקאי אבעלי דינין עומדים לפניו, (דכשאין) [דאאין] בעלי דינים עומדים לפניו אינו נאמן לא מצי קאי, דהיכי מצי למיפרך עלה אמאי אינו נאמן ונחזי זכותא (מ)מאן נקט, דכיון דאזכותא סמכינן מה לנו לנאמנותו. מיהו קשה לר"ת בההיא דריש בבא מציעא, גבי שנים אוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, ומוקי לה בגמרא [ב' ע"א] במקח וממכר, ופריך [ב' ע"ב] מקח וממכר ניחזי [זוזי] ממאן נקט, ופירש רש"י (ל)שם לפי שיטתו דהכא, [ועוד פירש התם, — תוספות] ואע"ג דקאמר בפרק בתרא דקידושין [לעיל ע"ג ע"ב] דבזמן שאין מקחו בידו אינו נאמן, הא פרכינן ליה ומוקמינן לה דנקט זוזי מתרוייהו. אבל לפירוש ר"ת קשה, דהתם ע"כ אאין מקחו בידו פריך. וצ"ל התם וניחזי זוזי ממאן נקיט המוכר וליהוי כעד אחד, וצריך שבועה דאורייתא לאחד והאחר יפטר אפי' משבועה דרבנן. אי נמי י"ל דהתם מיירי דס"ד מעיקרא דשניהם מודים [שאחד] נתן הממון ואינן חלוקין אלא שזה אומר לי נתרצה המוכר וזה אומר לי נתרצה המוכר, ומ"ה פריך ונחזי זוזי ממאן נקיט ולאותו שנתן לו המעות וודאי נתרצה, ומשני דנקיט זוזי מתרוייהו.
בשודא דדייני. פירש [בקונטרס], (כגון) [בדין — רש"י] שאינו תלוי בטעם אלא הכל (בפיו) [לפי לבו — רש"ש ע"פ הר"ן] של דיין, כי ההיא דכתובות בפרק הכותב [פ"ה ע"ב] דאמר נכסי לטוביה ואתו שני טוביה שניהם קרובים שניהם שכנים, דאמר שודא דדייני, למי שיתנדב הדיין לומר שזה היה נראה רגיל אצלו יותר, (ו)לזה נתן, וכיון שפסק כן, אם בא לחזור אינו חוזר, ולפיכך אין רוצין לחזור וליתן [אולי צ"ל — לחזור ולידון] שמא יטנו לבו לצד אחר. כן לשון הקונטרס. ולרבינו תם נראה יותר לפרש שהדיין יעשה כמו שירצה. וניחא טפי הכא לפרש [כפירוש] רבינו תם, דאי בסברא תליא כדפרש"י, אמאי לא אמר ונידייניה, מסתמא לא יהפוך סברתו. מיהו יש ליישבו, שהזכאי לא יניחו לחזור ולדונו שמא יטנו לבו לצד אחר כדפרש"י. ובההוא דכתובות [צ"ד ע"ב] נראה יותר פירוש רבינו תם, דאמר ליה רב נחמן לרב ששת, חדא דאנא דייינא ומר לאו דיינא, ואי בסברא תליא מילתא, מה לנו לדיין קבוע, אבל לפירוש ר"ת דכל מה שירצה יעשה, ניחא, דצריך דיין קבוע [לומר] דהפקר ב"ד הפרק, ולא בשאר שאין דיין קבוע. ועוד ראיה לר"ת מההיא דבפ"ק דגיטין [י"ד ע"ב] גבי פלוגתא דהולך [מנה — גמ'] לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו ומת המשלח, ומסיק התם, "וכאן אמרו" שודא עדיף, ואינהו אמרי בהדיא כל שירצה שליח יעשה.
כשם שנאמן אדם לומר זה [בני בכור, כך נאמן לומר זה בני — ע"פ תוספות] בן גרושה ובן חלוצה. [צ"ל — ואם תאמר], בשלמא זה בני בכור דין הוא שיהא נאמן עליו, דהא כתיב [דברים כ"א י"ז] כי את הבכור בן השנואה יכיר, ודרשינן [ב"ב קכ"ז ע"ב] יכירנו לאחרים. אבל לפוסלו היאך הוא נאמן. וי"ל דכיון דר' יהודה מיירי אפי' בתינוק בין הבנים כדאיתא בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"ב], משמע אע"ג שהוא עושה הקטן שבכולן בכור, אפילו הכי נאמן, (דאף) [ואף] על גב דע"י שהוא מעיד ע"ז שהוא בכור מחזיק הוא הגדולים בממזרים. ויש מפרשים דר' יהודה דריש הכי, את הבכור יכיר ובן השנואה יכיר. ולעיל [ס"ח ע"א] (לא) אמרינן דשנואה ר"ל בנישואיה, והיינו גרושה וחלוצה, ואפ"ה ניחא שפיר, שהרי פשטיה דקרא משמע טפי דמיירי בהכרת בכור. וכן משמע קצת בירושלמי פרק י' [יוחסין (ה"ז)] דאמר את הבכור יכיר בן השנואה יכיר. ופסק בה"ג דהלכה כר' יהודה, ודוקא בתינוק בין הבנים ד[על ידי] הכרת הבכור הוא עושה הגדולים ממזרים, אבל אם אמר זה בן גרושה או בן חלוצה בלא הכרת הבכור, אינו נאמן, כדאיתא בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"ב] דפסיק הלכתא בכל האי דשלח רבא [בגמ' — ר' אבא], והתם קאמר דשלח רבא, [אומר] על תינוק בין הבנים "זה בני בכור", נאמן. ונראה לר"י דהלכה כר' יהודה בכל דבר, ואפי' בלא הכרת בכור נאמן הוא לפסול את בנו, כדאיתא בהחולץ [יבמות מ"ז ע"א] מעשה באחד שאמר לפני רב יהודה נתגיירתי ביני לבין עצמי וכו', ואין אתה נאמן לפסול את בניך, ופריך ואבניה לא מהימן והתניא [ר' יהודה אומר — תוספות שם] יכיר וכו', אמר ר' נחמן בר יצחק, הכי קאמר ליה רב יהודה, לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי. משמע דאי הוה ישראל הוה נאמן לפסול את בניו. ופסיק התם דהלכה כר' נחמן בר יצחק. ומצא ר"י בשאלתות דרב אחאי [וארא שאילתא מ"א] כרבא.
כמאן, כרבן גמליאל, תנינא חדא זימנא היתה מעוברת וכו'. וא"ת מאי פריך, והלא לא הוזכר אבא שאול שם ולכך (שינה) [נר' דצ"ל — שונה] כאן דאבא שאול סבר כר"ג. וי"ל דהכי פירושא. תנינא חדא זימנא, והיה לו לאבא שאול לדבר שם, והוה ליה למיתני וכן היה אבא שאול אומר כדבריו, ואמאי תני לה הכא.
דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג. תימה למה הביא כאן מילתיה דרב יהודה אמר שמואל כיון דמכח זה לא פריך. וי"ל דמכחה פריך, דאי לאו ההיא דרב יהודה, הוה אמינא דהא דאמר ר"ג נאמנת, לאו משמיה דנפשיה אלא משמיה דר' אליעזר הוא, (ואפ"ה) [ומשו"ה] לא מצי למיפרך ליתני הך דאבא שאול התם, דאי תני התם וכן היה אבא שאול אומר כדבריו, הוה משמע כדברי ר"ג דאמר (כר') [דר'] אליעזר היה אומר כך, אבל כר' אליעזר לא סבירא ליה לאבא שאול, דשמותי הוא, ולהכי קתני הכא מילתא דאבא שאול באפי נפשה, לאשמועינן דהכי סבירא ליה לאבא שאול, ולא קשיא מידי. אבל השתא דאייתי ההיא דרב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג, פריך שפיר, (ומדפסיק) [דמדפסיק] כר"ג, ש"מ טעמא דנפשיה קאמר, ואם כן הו"ל למיתני התם וכן [היה] אבא שאול אומר כדבריו, ואמאי פלגינהו לתרי מקומות, מילתא דרבן גמליאל ומילתא דאבא שאול.
אבל ה[י]כא דרוב פסולין אצלה, כגון ארוסה או רוב העיר אינן משיאין לכהונה, אימא לא. ולהכי תנא הכא דאבא שאול באפי נפשה לאשמועינן דמכשיר אפילו ברוב פסולין. וקשה, דלר' יהושע בן לוי דאמר בפ"ק דכתובות [י"ג ע"ב] לדברי המכשיר בה מכשיר אפי' ברוב פסולין, מאי אתא לאשמועינן, הא תנינא חדא זימנא, והדרא קושיין לדוכתה. וי"ל דריב"ל אית ליה (כמאן) [דמאן] דמכשיר בה לא מכשיר בבתה, ולכך שונה כאן מילתא דאבא [שאול] לאשמועינן דמכשיר נמי בבתה ואפילו ברוב פסולין. מיהו קשה, דמוכח התם דאיכא תנא דסבר דמאן דמכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולין ואפילו בבתה. [ו]י"ל דהיינו מכח מתני' דהכא דמשמע דאבא שאול מכשיר הכל כדפי'. וא"ת אם כן מאי פריך הכא אלא לדברי המכשיר בה מכשיר [בבתה] מאי איכא למימר, לישני ליה דהיינו מכח מתני' דהכא כדפי'. י"ל דהא לא קשיא מידי, דמשמע התם כמ"ד המכשיר בה מכשיר בבתה [ו]דייק לה מגופיה דמתני' דהתם [י"ג ע"א] דקתני מדברת ומעוברת, וקאמר דהני תרתי בבי, חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה. וא"ת כמו כן קאמר התם, [י"ג ע"ב] גבי ברייתא דזו עדות שהאשה כשרה לה היא, דפריך עלה ותיפוק לי דהכא רוב כשרים וכו' ומשני מסייע ליה לר' יהושע בן לוי דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר אפי' ברוב פסולים, אלמא דמברייתא דהתם דייקא הכי, וא"כ מאי משני הכא אי מהתם הוה אמינא התם דרוב כשרים אצלה וכו', והא מברייתא דהתם שמעי' דמכשיר אפילו ברוב פסולים, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, ליתני התם וכן היה אבא שאול אומר כדבריו ושפיר ידענא דמכשיר אפי' בבתה ואפילו ברוב פסולין מכח הברייתא דהתם. וי"ל דמכל מקום מכח משנה דכתובות לא מוכח דברוב פסולים איירי, ומכח ברייתא הוא, ולכך איצטריך לאשמועינן במשנה הכא דאבא שאול מכשיר אפילו ברוב פסולין, אבל הא דקאמר דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה, ממשנה דהתם גופה דייקא ליה כדפרי'.
אילימא ממזרים ונתינים [וכו'], הא תנא ליה וכו'. מ"מ [אולי ר"ל מצי מיפריך] אמאי לא פריך מדוקיא דמתני', דמשמע כל האסורים לבא בקהל מותרים לבא זה בזה, הא מותר בקהל אסור לבא זה בזה, וזה אינו, דהא גירי וחרורי שרי בקהל ושרי זה בזה. וי"ל דניחא ליה למיפרך מגופה דמתני' ולא מדוקייה.
וכי תימא ר' יהודה אוסר, אגר בממזרת. פ"ה דמשמע ליה דאמר הכי לעיל [ע"ב ע"ב], ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת, ובמידי אחרינא לא אשכחן דפליג לענין יוחסין.
מידי גר בממזרת קתני במתני' ת"ק במילתיה למישרייה דאתא ר' יהודה לאפלוגי עלה.
<h2>דף עד:</h2>
גמרא. ה"ק, כל האסורים [כו'], ומאי נינהו גיורת פחותה מבת ג' שנים. תימה הא תנא ליה [לעיל ס"ט ע"א] גירי וממזרי מותרים זה בזה. וי"ל דהדר תנא ליה משום ר' יהודה דפליג עלה ולא תנא ליה ברישא. וא"ת אם כן לעיל דפריך אילימא ממזרי ונתיני הא תנא ליה רישא, לישני ליה דתנא ליה משום ר' יהודה דפליג עליה. וי"ל דסמוך אקושייא שניה דפריך ותו ר' יהודה אוסר אהייא וכו'.
והרי גר דמותר בכהנת ומותר בממזרת. תימה מאי קא פריך שהרי (זה) [גר] מותר בקהל כהונה, הא דשרי בכהנת זו היא משום דאין קדושתה קדושת כהונה גמורה, כדרב יהודה אמר רב לקמן [ע"ו ע"א] דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, וכהנת כמו ישראל היא. וי"ל דסמיך אהא דמצי למיפרך והרי גר שנשא בת ישראל או גיורת שזרעו שנולד לאחר שנתגייר מותר בקהל כהונה שהרי כהן נושא בתו, (הכי) [נר' דצ"ל — והכי] קאמר, לר' יהודה דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר, ומ"מ [אולי צ"ל — ומ"ה] מותרת לממזר, דהא [נר' צ"ל — כיון] שאביה היה גר לאו קהל הוא. ובסמוך פריך ליה על אידך שינויא.
ה"ק, כל (שהוא) [שכהן — גמ'] אסור לישא בתו, כגון גר שנשא גיורת וכראב"י דאמר הכי במתני' [להלן ע"ז ע"א], מותרים לבא זה בזה, כלומר דגר מותר בממזרת וממזר בה, דאילו בגר שנשא ישראלית לא מצי' לאוקומי, דמאן שמעת ליה דאמר כהן אסור לישא בתו, ר' יהודה דאמר [שם] בת גר זכר כבת חלל וכו', ומדסיפא ר' יהודה רישא לאו ר' יהודה, להכי מוקי לה כרבי אליעזר בן יעקב. ושמעיה ר' יהודה לת"ק דאית ליה קהל גרים לא איקרי קהל ופליג עליה. לשון הקונטריס.
דתנא קמא סבר ממזר מאחותו נמי הוי ממזר. פירש הקונטרס, ומתני' ה"ק, כל הנולדים מאיסור ערוה ממזרים הם ומותרים לבא זה בזה (הני) [בני] חייבי כריתות בבני חייבי מיתות. לשון הקונטרס. ולא נהירא, [ד]כל הנולדים מאיסורי ערוה לא קתני, כל האסורים לבא בקהל קתני, ומשמע אפילו חייבי לאוין [דלא — ע"פ תוס' ר"ש בר' יצחק] הוי ממזר. ונראה לר"י לפרש, דתנא קמא כל האסורים לבא בקהל [קתני, ומשמע] דהיינו כל הני דהוו ממזרים לדידיה כגון ממזר מאחותו וממזר מאשת איש מותרים לבא זה בזה, ור' יהודה אוסר בהני דשרי תנא קמא לבא זה בזה דהיינו ממזר מאחותו וממזר מאשת איש, [ו]אית ליה לר' יהודה דאסירי לבא זה בזה. ורבינו אלחנן פירש דה"ק, כל האסורין לידבק בקהל ולא תפסי בהו קידושין, [כגון חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד, מותרים לבא זה בזה, ור' יהודה פליג אחייבי כריתות, דנהי דלא תפסי בהו קידושין, — תוס' הרא"ש] מ"מ [נר' דצ"ל — ממזרים] לא הוו מחייבי כריתות אלא מחייבי מיתות.
מאי קא משמע לן תנינא וכו'. וא"ת מאי קושיא, והא לא גרסינן שם ר' יהודה אלא ר' יהושע. י"ל כדפירש (קקו') [הקונטרס], תנינא בפלוגתא אחריתי במתני' [בתנאי] אחריני, ולמה לי למיפלגא בתרתי, וליתני התם גבי ר' יהושע וכן היה (או') ר' יהודה אומר כדבריו.
<h2>דף עה.</h2>
מצרי שני איכא בינייהו. דתנא קמא סבר כל מצרי סתם האסור לבא בקהל קאמר, ואפילו מצרי שני. ומיהו שלישי לאו מצרי קרי ליה, דישראל מעליא הוא. לשון הקונטרס.
גמרא ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה. לא יליף מאלמנה עיקר הדבר דנבעלה לפסול לה פסלה, שהרי ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול [ס"ח ע"א] יליף לה מבת כהן כי תהיה לאיש זר [ויקרא כ"ב י"ב], ולא ילפינן מאלמנה אלא מי שחשוב זר אצלה.
לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול. (הלא) [הכא] משמע דבת מצרי שני אינה פסולה לכהונה, שהרי (הבא) [הכא] מפסול כהונה איירי, דאי מפסול קהל, אלמנה לכ"ג נמי אינה נפסלת מקהל. אלא ש"מ דמפסול כהונה איירי, וקאמר ר' יוסי דמצרי שני אין זרעו פסול. ואף תנא קמא לא פליג עליה (ואף) בהא, מדנקיט טעמא דביאתו בעבירה ולא נקט טעמא דזרעו פסול. וקשה, דהא בפרק הערל [יבמות ע"ז ע"א] אמר, בת גר עמוני ובת מצרי שני ר' יוחנן אמר כשרה ורשב"ל אמר פסולה, ואם כן רשב"ל דאמר כמאן. וצ"ל דסוגיא דהכא נקט אליבא דר' יוחנן, אבל (ל)רשב"ל (דאמר) [יאמר] דבין תנא קמא ובין ר' יוסי ילפי מאלמנה לכהן גדול, מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול ופוסל [וכו'], ובהא פליגי, דתנא קמא סבר מצרי שני זרעו פסול ור' יוסי סבר אין זרעו פסול, ורשב"ל סבר כתנא קמא.
הכל מודים באלמנת עיסה וכו'. פ"ה בכתובות [י"ד ע"א], באלמנת ספק חלל שהיא מעורבת, בעלה ספק והיא באה מכחו דהויא לה(ם) ספק ספיקא. וקשה, דאין זה ספק ספיקא, דאין כאן אלא ספק אחד. ועוד בכתובות כתב בשם הר"ר יוסף טוב עלם שבעלה הוא ספק ספיקא, כגון אדם שזרק גט לאשתו ספק קרוב לה ספק קרוב לו ומת והלכה זו ונישאת לכהן הדיוט בתוך שלשה חדשים וילדה בן לששה חדשים ויום אחד, דהוה לה ספק ספיקא, [צ"ל — ספק] קרוב לו ולא הוי חלל ספק קרוב לה והוי חלל, וא"ת (ל)קרוב לה, (ספק לו) ספק בן תשעה לראשון ולא הוי חלל ספק בן ז' לשני והוי חלל. וכל זה אינו נראה לר"י, שהרי לא משמע עיסה באשה אחת שהיא ספק העיסה, (כמו) [נר' דצ"ל — אלא] משמע משפחה שיש בה ספק, כמו כל הארצות עיסה (לבבל) [צ"ל — לארץ ישראל] וכו' [לעיל ס"ט ע"ב]. לכן נראה לר"י לפרש, כגון משפחה שנטמע(ה) [בה], ספק חלל ואלמנה שלהם קרי אלמנת עיסה. וכן מצא ר"י בערוך בערך אלמנה בשם רב האי גאון ז"ל.
למעוטי אלמנת עיסה שהיא פסולה לכהונה. פי' דהואיל ואי אתה נושא בתו, דבת אלמנת עיסה פסולה לדברי הכל שמא חלל היה, ואי אתה נושא אלמנתו. והטעם משום (דאלמנה) [נר' דצ"ל — דבתו] אין לה חזקה בכשרות, ולכך לא מכשרינן משום דהוי ספק ספיקא, אבל באלמנה אית לה חזקה דכשרות קודם שנשא[ת] לאותו ספק, הילכך איכא מאן דמכשיר משום ספק ספיקא לקולא. מיהו קשה דר' יוסי אדר' יוסי, דמשמע הכא דר' יוסי סבר דאלמנת עיסה פסולה לכהונה, דקאמר לעיל הכל מודים וכו', כלומר בין ר' יוסי בין ר' שמעון בן גמליאל בין תנא קמא, ובכתובות משמע בפרק קמא [י"ד ע"ב] דר' יוסי סבר דאלמנת עיסה כשירה לכהונה, דקתני התם העיד ר' יהושע ור' יהודה על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה, וקתני בתריה איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות וכו', משמע דסברה ההיא ברייתא דאלמנת עיסה כשירה לכהונה, וקאמר התם דר' יוסי סבר כההיא ברייתא, אלמא משמע דר' יוסי סבר אלמנת עיסה כשירה לכהונה, וא"כ קשיא דר' יוסי אדר' יוסי. לכן נראה לרבינו תם (דגרים) [דגריס] התם אי זו היא עיסה, ולא גרסינן אלמנת עיסה, ר"ל בת עיסה. וקאי אהא דתנא במסכת עדיות [פ"ח מ"ג] העיסה נאמנת לטמא ולטהר וכו', פי' נאמנת לטהר עצמה בצוחת או בשותקת, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכן משמע בירושלמי [כתובות פ"א ה"ט] דבבת העיסה מיירי, דקאמר התם, [אי] זו היא עיסה כל שאין בה לא חלל ולא ממזר ולא נתין, ר"מ אומר כל שאין בה א' מכל אלו בתה כשרה לכהונה. אלמא בכשרות בתה מיירי ולא באלמנה עצמה. וא"ת כל שכן דקשיא טפי, דכיון דמכשר בבתה כל שכן האלמנה עצמה כדמשמע בשמעתי'. י"ל דהתם איירי שהבת מטהרת עצמה ע"י צווחה או שתיקה, וכ"ש אלמנה, [והכא מיירי שאין בה אלא ספיקא — ע"פ ריטב"א כתובות] ולכך (פסול) [פוסל] ר' יוסי לאלמנת עיסה דהכא, דהא עיסה גמורה היא ובתה פסולה, ולאפוקי מר' יהושע דמכשר באלמנת עיסה אפילו במקום שבתה פסולה.
[ו]כולן מותרין לבא זה בזה. וקשה מאי (וכאן) [צ"ל — וכולן. ו]פירש רש"י כל האסורין שבהם מותרים לבא זה בזה. וקשה לר"י, דמידי כל האסורים קתני. ונראה לר"י דכל אחד מותר במינו, דלא כר' אליעזר, דלדידיה ספיקן בספיקן אסור.
רב אמר הוולד ממזר ומותר בממזרת, אלמא אע"ג דאין זה אלא ספק, משוינן ליה (דוודאי) [צ"ל — כוודאי] ממזר, היינו דלא כר' אליעזר.
אי הכי היינו דרב(א), אלא מאי שתוקי וכו'. פי' לעולם לשמואל נמי אסור בבת ישראל ושמואל בא להוסיף שמשתיקין, אבל אין לפרש דלשמואל מותר בבת ישראל, דא"כ מאי קאמר מדין ישראל משתקין אותו.
כותי לא ישא כותית, מאי טעמא. וא"ת היאך הוא מסופק מאי טעמא, הא ר' אלעזר גופיה קאמר במתני' דספיקו [בתוספות אי' — דספיקן בספיקן] אסור, וכותי הוא מן הספיקות כדתנן במתני'. ונראה דהכי פירושא. מאי טעמא, שהרי אם שניהם ממזרים, היתר גמור הוא, ואפילו אם אחד ממזר ואחד אינו ממזר, מ"מ גר הוא דמותר בממזרת, ולא דמי לשאר ספיקות דמתניתין דשתוקי ואסופי.
<h2>דף עה:</h2>
גמ' ר' אלעזר, דאמר כותי לא ישא כותית, סבר לה כר' ישמעאל וכו'. פירש הקונטרס, לא איתפרש היכא איתמר, לא במשנה ולא בברייתא, אלא (ממשמעו') [משמעתא] דר' יוחנן וריב"ל דאמרי לקמן שלש מחלוקות בדבר. גירי אריות הן, והן כשאר גוים שנשאו בת ישראל.
ור' ישמעאל סבר לה כר' עקיבא [וכו'], דהא חייבי לאוין נינהו, והילכך כותי לא ישא כותית, דתרווייהו ספק ממזרים הם, דיש לומר בכל אחד מהם, זה בא מישראלית הנשאת לגוי והרי הוא ממזר, (וזה בא) [וזו באה] מכותי(ת) וכותית מעולם, אי נמי איפכא. לשון הקונטרס. וקשה, דמה בכך, דהא מ"מ גירי וממזרי הוא, (וגם) [וגר] נושא ממזרת, [ו]רק לר' יהודה דאית ליה [לעיל ע"ג ע"א] קהל גרים איקרי קהל [אסור]. לכן נראה דישראל וישראל[ית] נתערבו בהם, וחיישינן שמא א' מהם מכותי וישראלית והא' מישראל וישראלית או מישראל וכותי[ת] והוה ליה ישראל גמור שנשא ממזרת או איפכא.
השתא ממזר הוי מיפסל בביאתו מיבעיא. תימה, מנא ליה דהא בהא תליא ומשום דהוי ממזר פסיל בביאתו. וי"ל דהכי קאמר, השתא ממזר הוי, וא"כ (תירוץ זה) אית לן למעוטי מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר [ויקרא כ"ב י"ב] דאין לך זר גדול מזה, דאע"ג דלא ממעטי' רק הני (ואית) [צ"ל — דאית] בהו הויה כדקאמר ביבמות [ס"ח ע"ב], הני מילי בחייבי לאוין למ"ד דלא הוי ממזר מחייבי לאוין, אבל הכא דהוי ממזר אין לך זר גדול מזה, (דאע"ג) דממעטי ליה מכי תהיה לאיש אע"ג דלא תפסי בהו קידושין, דה"נ ממעטינן התם חייבי כריתות אף למאן דאמר דלא תפסי בהו קידושין משום דחמירי טפי מחייבי לאוין.
אלא כי אתא רבין וכו' ושלש מחלוקות בדבר וכו'. דרבין אתא לפרש טעמא דר' אליעזר, וכדמסיק ואזיל [לקמן ע"ו ע"א], ויש אומרים לפי שאין בקיאין וכו', ומפרשים דר' אליעזר (הוה לאין) [היא, ולפי שאין] בקיאין בתורת גיטין וקידושין קאמר.
<h2>דף עו.</h2>
גמרא שאין בקיאין בתורת גיטין. פירש הקונטרס, והילכך [לר"א] כותי לא ישא כותית, דשמא (ד)האחד, מן הבקיאין, שלא אירע פסול בנישואי אבותיו, והשני משאינן בקיאין, שנתקדשה לאחד ואמרו אינם קידושין ונתקדשה לאחר והוולד ממזר. ולמאי (דפריך) [נר' דצ"ל — דפרישית] לעיל [ע"ה ע"ב ד"ה ור' ישמעאל], צ"ל גם בכאן שנתערבו בהם ישראלי[ו]ת, דאם לא כן הו"ל קהל גרים, אבל הכא חיישינן דשמא האחד מן הבקיאין (כמו) [נר' דצ"ל — בא] מזרע ישראל. והכי נמי צ"ל בסמוך דאמר ממזר מאחותו וממזר מאשת איש [בגמ' — מאשת אח] שנתערבו בהם.
איסורא משום מאי משום שפחה, דוולדה כמוה, דאילו משום עבד שבא על ישראלית, אין לחוש, דגוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר אית ליה לר"א [כדאי' לעיל ע"ה ע"ב], וליכא חששא רק משום שפחה, דשמא הכותי היה מן הכותי(ת) ושפחה והכותית מכותי וכותית או איפכא, וגרים אסורים (כעבדים) [נר' דצ"ל — בעבדים]. כן פירש הקונטרס. והשתא להאי שינוייא, לא צ"ל שנתערבו בהם לא ישראל ולא ישראלית כלל.
מתני' הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה, [צ"ל — פירש הקונטרס] בודקין [שלא] היו ממזרות או אחת מן הפסולין לקהל. ולא נראה, מדפריך בגמרא והיא נמי תבדוק בדידיה, ומשני לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, ואי בפסולי קהל בדקי, נשים נמי מוזהרות בהם. ועוד קשה, דאמר בכתובות [י"ד ע"ב] מכירין ישראל ממזרים שביניהם, וא"כ לא צריך שום בדיקה בשביל ממזרות. לכן נראה לר"ת דבדיקה דהכא משום חללות הוא, דאין מכירין ישראל חללין שביניהם. מיהו תימה הא דקאמר לויים וישראלים מוסיפים עליהם עוד (אחד) [אחת], ואי לא בדקי אלא חללות, לוים וישראלים אמאי צריכים בדיקה, פשיטא כיון דאביה לוי או ישראל אי אפשר בשום ענין להיות בה פסול חללות, שהרי לכו"ע בני ישראל מקוה טהרה לחללות. וצ"ל דעיקר הבדיקה נתקנה משום פסול חללות, מדלא בדקה נמי לדיד[י]ה, והיינו מטעם דפסול חללות שכיחא ופסול ממזר[ו]ת לא שכיחא, ואגב בדיקה דפסול חללות, בדקי נמי בפסול ממזרות. ומ"ה ניחא דלא תקנו דאיהי תבדוק בדיד[י]ה, כיון דלא הוזהרו כלל נשים לינשא לפסול חללות, אבל כהנים דנזהרים (לינשא) [צ"ל — מלישא] חללה, תיקנו חכמים לבדוק אימהות משום חללות, ואגב הני, בדקי נמי בפסול ממזרות אפילו היכא דליכא ספיקא חללות, כגון לויה וישראלית, והנושא אשה כהנת, ר"ל כהן הבא לישא אשה כהנת. וכתב ר"ת בספר הישר [סימן ל'], דהאי דצריך לבדוק, היינו דוקא להכשיר בניהם לעבודה, א"נ להכשיר הוא עצמו לעבודה, דקיי"ל [בכורות מ"ה ע"ב] הנושא נשים בעבירה אסור עד שידור הנאה וכו', אבל לאכילת תרומה אין צריך בדיקה, כדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה [כתובות כ"ד ע"א] אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה וכו'. ועוד ראיה דאין צריך בדיקה (כדאמר) [צ"ל — כי אם] לעבודה, דאמר בפרק החולץ [יבמות מ"ה ע"א] זיל גלי או נסיב בת מינך, אלמא משמע (לישראל) [נר' דצ"ל — לישא] אשה מיוחסת אין צריך בדיקה כי אם לעבודה כדפרש'.
<h2>דף עו:</h2>
גמרא ודילמא משום שכינה. סנהדרין שבאותה שעה הוצרכו להיות מיוחסין משום שכינה, שלשם נבואה נאספו שם, אבל סנהדרין שהן לדין כגון סנהדרין דיתרו לא.
ונשאו אתך, בדומין לך, הכי גרסינן. ולא גרסינן במשא העם, שהרי גבי שכינה כתיב, אלא קרא דכתיב ביתרו גרסינן.
וכולן בני יפת תואר היו. אומר רבינו תם נ"ל כי מבני ביתו ומאנשיו היו כל כך בני יפת תואר. דאין לומר שכולם היו מדוד, שלא מצינו בשום מקום שהיו לו יפ[ו]ת תואר רק מעכה אמו של אבשלום ותמר [סנהדרין כ"א ע"א].
וכולן מגדלי בלורית היו. לפי שנתגיירו אמותם בחזקה, לא היו שומרים עצמן מבלורית ולא הוו גירי מעליא כל כך.
דאזלי לבעותי עלמא. ואף על גב דכתיב [שמואל ב' י"ח ב'] ביד אִתַי הַגִתִי, בשעה שחלק דוד סיעתו לשלשה ראשים, לפי שעה עשו כך, ואף באותה [שעה] יכול להיות דלא הוו אלא לבעותי עלמא.
<h2>דף עז.</h2>
גמרא אילימא שבא על אלמנת ראובן. תימה, היכי דמי, אי דהתרו ביה על כל אחת ואחת, היכי קאמר דאינו חייב אלא על אחת, והלא אף באשה אחת חייב על כל התראה והתראה. ואי דלא התרו בו אלא בראשונה, א"כ מאי פריך אמאי אינו חייב אלא אחת, הא מצי למימר אישתלאי דהא לאחר כדי דיבור הוי כדאמר בכתובות [ל"ג ע"א]. וי"ל דהכא שאני, דכיון שהתחיל העבירה בביאה ראשונה בתוך כדי דיבור של התראה, תו לא מצי למימר אישתלאי, שכל שעה הוא עוסק באותה עבירה, ואף לאחר כדי דיבור של התראה, ויש לו להתחייב על כל אשה ואשה. ותדע דהא אמרינן בכל מקום [פסחים מ"ד ע"א] דהאוכל כזית בכדי אכילת פרס חייב מלקות. ואף על גב דיש יותר מכדי דיבור בין התראה למשהו אחרון שאוכל, מכל מקום לא מצי למימר אישתלאי, כיון דבתחילת העבירה היה זכור מן ההתראה, [ד]לפי שכל שעה הוא עוסק באותה עבירה עצמה, לא משתלי.
<h2>דף עז:</h2>
גמרא מהו דתימא הרי שמות מחולקין, קא משמע לן גופין מחולקין בעינן וליכא. ותימה, דאמר בכריתות [ב' ע"ב] ובמכות פרק אלו הלוקין [י"ד ע"א], לחייב על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו דחייב שלש חטאות, ואמאי, הא ליכא גופין מחולקין. וי"ל דשאני התם דשמות האיסורין מחולקין [נר' להוסיף — אבל הכא] רק שמות האלמנות [מחולקין] אבל בכולהו לא שייכא רק איסור דאלמנה, הילכך בעי' גופין מחולקין היכא דליכא שמות מחולקין ממש כי ההיא דמכות.
כל שהוא ביקח הרי הוא בלא יקח. דכתיב בכהן גדול [ויקרא כ"א י"ד] כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, וכתיב בתריה אלמנה וגרושה לא יקח, ודרשינן כל [שהיא] ביקח כשהיא בתולה, הרי היא בלא יקח כשהיא אלמנה. ואין זה דרשא גמורה, דהא בסמוך מפרש טמא משום דאין איסור חל על איסור, אלא אסמכתא הוא.
הא מני, ר' שמעון היא דאמר אין איסור חל על איסור. וא"ת, אימר דאמר ר' שמעון (היינו) באיסור כולל כגון נבילה ויום הכפורים, אבל באיסור מוסיף לא, והכא איסור מוסיף איכא, מיגו דמיתוסף בה איסור אלמנה לכהן משוח מלחמה, שהיה מותר בה קודם שנעשית אלמנה ועכשיו היא אסורה לו, איתוסף בה נמי איסור אלמנה לכהן גדול. י"ל דסמיך אסוגייא דפרק ד' אחין [יבמות ל"ד ע"א] דמוכח דלית ליה לר' שמעון איסור מוסיף.
לכהן גדול מיבעיא. ואין זה אזהרה מן הדין, דאיסורא שהיה לו בה כשהיה כהן הדיוט להיכן אזל.
כך אלמנה חלוקה מגרושה וחללה זונה. [פירש הקונטרס] שחייב על כל אחת ואחת, והא דנקט תנא לפלוגי אלמנה לחודה, ולא איצטריך לפלוגי חללה מזונה, משום דחללה מוחלקת מזונה מכהן הדיוט, וגלי לן בגרושה וה"ה בחללה, אבל באלמנה דאיתוסף בכ"ג ולא מצינו בה שנחלקה איצטריך למילף.
לומר לך אין חללה אלא מאיסור כהונה. פירש הקונטרס, מקרא יתירה קא דרשינן, דהאי דהדר כתבה, להכי כתבה, לומר שתלמד מסדר האמור, חללה אחר אלמנה וגרושה, שאין איסור[ן] נוהג אלא בכהנים, ולא כתבה אחר זונה, שמצינו שם זנות פוסל בישראל, לומר לך שאין [נקראת] חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל. לשון הקונטרס.
הילכך כהן שבא על אחותו, זונה משוי לה. פ"ה, הואיל ואין חללה אלא מאיסור כהונה, כהן הדיוט או כהן גדול שבא על אחותו פנויה, זונה משוי לה ללקות כהן הבא עליה עוד משום זונה, שהרי נבעלה בעילת זנות מאסור לה.
<h2>דף עח.</h2>
גמרא חללה לא משוי לה, ואין כהן שני הבא עליה לוקה משום חללה. חזר ובא עליה או הוא או כהן אחר עשאה חללה, שהרי אסורה לו משום זונה שאינו נוהג אלא בכהונה. לשון הקונטרס. וא"ת היאך יחול איסור חללות על איסור זנות, הא אמרי' לעיל [ע"ז ע"א] דזינתה ונתחללה וכו' אין חייב אלא אחת. וי"ל דנוכל למצוא שיחול על אדם שהביא שתי שערות [אחר שנעשית] חללה דאז הם באים עליו שתיהן בבת אחת, וכדאמר בפרק ד' אחין [יבמות ל"ג ע"א], דדייק התם תלמודא למצוא זרות ושבת בבת אחת ומוקי לה כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהוו ליה זרות ושבת בהדי הדדי.
כהן גדול באלמנה. פ"ה והוא הדין לכהן הדיוט בגרושה וחללה, דהא מיגמר גמירי מהדדי מה כאן זרעו חללין וכו'. לוקה שתים, אחת משום לא יקח, ובביאה שלאחר קידושין הוא דקאמר לוקה שתים.
בשלא גמר ביאתו, דלאו חילול זרע איכא. אבל היא נתחללה בהעראה, כדתנן ביבמות [נ"ג ע"ב] אחד המערה ואחד הגומר קנה ולא חילק בין ביאה לביאה, וכן הבא על אחת מכל העריות וכו'. לשון הקונטרס.
ור' יהודה גר נמי פוסל בביאתו, ומייתי ליה במה הצד מהאי דינא. פ"ה, ומה חלל שבא מטיפה כשירה פוסל בת ישראל בביאתו, גר שבא מטיפה פסולה אינו דין שיהא פוסל בביאתו, מה לחלל שכן יצירתו בעבירה, מצרי ראשון יוכיח, כדמסיק תלמודא (ואזלי') [ואזלא]. מיהו קשה, מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה, דחלל יצירתו בעבירה ומצרי ראשון נמי ביאתו בעבירה. ואע"ג דלגבי פסול בתו לא שייך למיפרך הכי, היינו משום דמיירי במצרי ראשון שבעל מצרית ראשונה דאין ביאתו בעבירה ובלא עבירה היא נפסלת, אבל השתא לענין פסול ביאה, לאו במצרי שנשא מצרית עבדינן יוכיח, דהא פסולה היא לבוא בקהל ולא שייך בה פיסול ביאה, אלא עבד[ינן] יוכיח ממצרי שנשא ישראלית וא"כ יש צד עבירה [ב]מה צד. וי"ל דפירכא מה לחלל שכן יצירתו בעבירה לא חשיבא פירכא לענין פיסול ביאה, ודווקא לענין פסול בתו חשיב פירכא, דמי שנוצר בעבירה יש לו פסול בתו שנוצרת בעבירה ממנו, אבל אין לו לגרום פסול ביאה. וא"ת אם כן למה לי מה הצד, תיפוק לי דגר פוסל בביאתו מק"ו דחלל לחודיה דליכא למיפרך מה לחלל וכו' כדמפר'. י"ל דמכל מקום איכא למיפרך מה לחלל שהוא מאיסור כהונה, ולכך צריך למילף מחלל וממצרי ראשון לומר מצרי ראשון יוכיח, ואי פרכת מה למצרי שכן ביאתו בעבירה, נימא חלל יוכיח. וא"ת אם כן, דבעי למילף פסול בתו במה הצד ועביד ק"ו מחלל, ליפרוך הך פירכא דאיסור כהונה, ואמאי קאמר פירכא דיצירתו בעבירה. י"ל משום דהך פירכא לא שייכא רק אצל פסול ביאה, דהא דאמר אין חללה אלא מאיסור כהונה, נפקא לן מדכתיב חללה בקרא בין אלמנה וגרושה וזונה, דכל הני הוו פסולי ביאה, אבל לענין פסולי בתו אינו מעלה ואינו מוריד. מיהו קשה, דשפיר קאמר ר' יהודה, [ו]מאי טעמייהו דרבנן דפליגי עליה בין לענין פסול ביאה בין לענין פסול בתו, ופי' רש"י בסמוך על ראב"י [לעיל ע"ז ע"א במתני' ד"ה ר' אליעזר] דלית ליה לר' אליעזר האי דינא דלעיל צד השוה שאינן ברוב קהל לא פריך, דהיינו דומיא דיש בהן צד חמור ואין חומר שלהם שוה, ואיכא למ"ד בעלמא [מכות ד' ע"ב] צד חמור לא פריך. וקשה להבין, דהא [ד]אמרינן בעלמא דלא פרכי' צד חמור, היינו לענין לסתור הדין הלמד מצד השוה, אבל לענין ללמוד מצד השוה כי הכא לא שייך להזכיר צד חמור, ולמה לא נלמוד ממנו כיון דהוי צד (גמור) [חמור]. ועוד קשה, דהא ר' יהודה הוא דאית ליה בפ"ק דמכות [שם] דלא (צריך) [פריך] צד חמור, אבל רבנן לא אית להו האי סברא. לכן נראה לפרש, דמשום הכי לא ילפי רבנן לגר במה הצד ממצרי וחלל, לפי שאין זה צד השוה גמור, דגר הוי שפיר ברוב קהל, אע"ג דבא מטיפה פסולה, כיון דאין בו צד עבירה וכשר לבוא בקהל, דמשום דבא מטיפה פסולה לא חשיב אינו ברוב קהל כמו חלל ומצרי ראשון שזה יצירתו בעבירה וזה פסול לבוא בקהל. והרב מורי ורבי הרב פרץ שיחיה אומר דטעות סופרים הוה בפי' רש"י, וחסר בהם, ור"ל כדמפרשינן, וזה הוא שחסר דלית להו דינא דלעיל דצד השוה שאינו ברוב הקהל כדמפרשינן ור' יהודה הכי לא פריך, דהיינו דומה דיש בהם צד חמור ואין חומר שלהם שוה וכו'. ועוד י"ל דטעמא דרבנן משום דפרכינן מה להצד השוה שכן פוסלין בביאתן. וכי תימא אמאי לא ילפינן דגר נמי פוסל בביאתו במה הצד מחלל וממצרי ראשון. י"ל משום דסבירא להו לרבנן (כיון) דאין חללה אלא מאיסור כהונה.
תניא רשב"י אומר וכו'. פירש הקונטרס, הרי ארבע מחלוקות בדבר. לר' יהודה בת גר זכר פסולה אפי' נשא ישראלית. ולר' אלעזר ב"י, איכא צד ישראל כשרה, ומיהו גר שנשא גיורת בתו פסולה. ולר' יוסי אפילו גר שנשא גיורת בתו (פסולה) [כשרה — צ"ל] ומיהו (הורתם ולידתם) [הורתה ולידתה — רש"י] בקדושה (שני הוי) [בעי — רש"י]. ור"ש אפילו גיורת עצמה כשרה לכהונה, ובלבד שלא תהיה ראויה לביאה בגיותה כלל דלא תהוי כלל זונה. כן פירש הקונטרס.
והלא פנחס היה עמהם, פירש [הקונטרס], מן היוצאים למלחמת מדין שנאמר בהם המקרא הזה. ותימה, לרב דשרי לעיל בפרק קמא [כ"א ע"ב] כהן ביפת תואר אפילו בביאה ראשונה, לימא דלשם יפת תואר היתה מותרת לפנחס. וי"ל דבמלחמת מדין לא הותרו ביפת תואר, כדמשמע בירושלמי דלא הותרה יפת תואר עד אחר ארבע עשרה שכבשו וחלקו.
וכולן מקרא אחד דרשו. לאו מהכא נפקי למילתייהו כולהו, דהא ר' יהודה נפקא ליה לעיל מהצד השוה, אלא כולהו (מפי) [נר' דצ"ל — מפרשי] פסוק זה לפי סברתם כל אחד לפי שיטתו.
עד דאיכא כל זרע מישראל. פי' [הקונטרס] כל עיקר זרע, דהיינו זרע האב. מקצת זרע, אפילו זרע כחוש כגון מן האם.
<h2>דף עח:</h2>
גמרא האי קרא, רישא בכהן גדול, פירש הקונטרס, דכתיב אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות [ו]הא ליתא כי אם בכהן גדול. וסיפא בכהן הדיוט, דקאמר והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו, וקא ס"ד דהכי קאמר, שהיא אלמנה ממיוחס הראוי להשיא לכהונה, ואלמנה שתהא מותרת לכהן לא משכחת לה אלא בכהן הדיוט, והיכי מפסיק קרא ממילא. לשון הקונטרס. וקשה, דאכתי לא אייתי דרשא דקרא דמשיאין לכהונה עד לקמן. לכן נראה לפרש הכי. רישיה בכ"ג דכתיב כי אם בתולה, דכהן הדיוט מותר הוא באלמנה, וסיפיה בכהן הדיוט, [דכתיב] מזרע בית ישראל, ודרשינן מזרע, עד דאיכא כל זרע או מקצת זרע או שנזרעו בתוליה בישראל, הא לאו הכי אסורה אף לכהן הדיוט.
והלא אין ישיבה בעזרה וכו'. והא דכתיב [שמואל א' א' ט'] ועלי [הכהן] יֹשֵב על הכסא על מזוזת היכל ה', לאו בעזרת ישראל קאמר, אלא בסמוך להיכל כגון עזרת נשים.
ושמואל שוכב במקומו. בפי' נביאים אומר רש"י דאקרא דבתריה קאי, דכתיב [שמואל א' ג' ג'—ד'] בהיכל ה' אשר שם ארון (ה)אלהים, ויקרא ה' אל שמואל. ואגב חורפיה לא עיין בה.
מיום שחרב בית המקדש נהגו הכהנים וכו'. דמתוך דאין מבחינין כל כך בכשרים וגם אין בודקין אותם ביוחסי כהונה ולויה, ולכך היו יראים שלא יתערבו בהם פסולים מעט מעט, ועושין הרחקה יותר, וסלסול הוא מעלה ושבח, כמו סולו לרוכב בערבות [תהלים ס"ח ה'] וכן סלסלה ותרוממך [משלי ד' ח'].
מתני' בני זה ממזר אינו נאמן. פ"ה שנולד מחייבי כריתות. אבל אין לומר שהוא ממזר על ידי שבא אדם אחר על אשתו והולידו, דא"כ אינו בנו, ומשמע שהוא בנו מדקאמר בני זה.
גמרא בנכסים שנפלו כשהוא גוסס, פ"ה לאחר שהעיד, דאז אין ראוי ליתן לו ולא שייך ביה מגו דאי בעי למיתנה ניהליה, ולהכי אהני מה שהוא מעיד שהוא בכור, דאפילו ר"מ מודה דאם אמר נכסים שיבואו לו כשהוא גוסס נתונים לך לא אמר כלום, הואיל ובשעה שבאין לידו לאו בר מתנה הוא. ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא נקט לאחר מיתה, דהנהו אפי' בחזקת בכורה לא מהני ליה דיבוריה (ואין) [דאין] הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק. כן פירש הקונטרס. מכאן היה אומר רבינו יואל מנרבונא דאין הגוסס יכול ליתן גט, אפילו אם היה דעתו מיושבת עליו ומדבר יפה, דחשיב כמת גמור, מדקאמר הכא שאינו בר נתינה וגבי גט כתוב [דברים כ"ד א'] ונתן בידה. וגם ר"ח פירש כן, דמתנתו אינה מתנה משום דרוב גוססין למיתה וחשיב כמת וא"ת הא אמרינן בפ"ק דערכין [ז' ע"ב] דגוסס נודר ומקדיש ומעריך. י"ל דגבי הקדש שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. והא דאמר בריש שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר וכו'. היינו דוקא לענין שזוקק ליבום ופוטר מן הייבום ולהיות נוחל ומנחיל כדקא מסיים התם בסיפא דאין צריך שום הקנאה בזה, אבל לענין נתינת גט ולענין מתנה הוי כמת גמור. מיהו קשיא, (דאין) [נר' דצ"ל — דאם אין] מתנתו מתנה אפילו כי יהיב מידי, א"כ היכי יכול להקדיש, והלא לא מהניא אמירתו לגבוה טפי ממסירתו להדיוט. לכן נראה לרבינו תם (דהאי) [דוודאי] דיכול ליתן גט וליתן מתנה, והכא מיירי בשגוסס כ"כ שאינו יכול לדבר ולהקנות. וא"ת אם כן לישני ליה בשנשתתק בעלמא בלא גסיסה. י"ל דמכל מקום יכול הוא להקנות אחר שנתרפא, וא"כ יכיר למה לי, אבל גוסס שאינו יכול לדבר, וגם לא יתרפא לעולם דרוב גוססין למיתה, הילכך אותם נכסים כשבאו לידו אין בידו להקנותם, ולהכי איצטריך יכיר. וכן פסק ר"ת כי יש לסמוך על דבריו ובלבד שיהיה מיושב היטיב. וגם (בריש) [נר' דצ"ל — בגיטין] בפרק מי שאחזו (ע' ע"ב] [נר' דצ"ל — יש ראיה] לדברי ר"ת, דאמר רב [יהודה] אמר שמואל [שחט בו שנים או רוב שנים ורמז] (חזר) ואמר כתבו [ותנו — תוספות] גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, אע"פ שאין לך גוסס גדול מזה, וא"כ יש לסמוך עליו.
<h2>דף עט.</h2>
גמרא קידשה אביה בדרך וקידשה היא עצמה בעיר וכו'. וא"ת ליפלגו בקידשה אביה לחד בשחרית ולערב היא בוגרת לפנינו, ובלא קידשה עצמה כלל. י"ל דבכי האי גוונא מודה שמואל דלא הויא מקודשת מספק משום דאיכא תרתי לריעותא, דהעמידנה בחזקת פנויה, והרי היא (בס' בוגרות) [נר' דצ"ל — בוגרת] לפנינו, ולקמן מודה דאי איכא תרתי לריעותא לא חיישי', גבי חבית ומקוה. אבל הכא דקידשה היא עצמה, דממה נפשך יצאת מחזקת פנויה או בקידושי אביה או בקידושי עצמה, חייש שמואל לקידושי שניהם ואף לקידושי האב. ובזה ניחא נמי דנקט קידשה אביה בדרך תחילה ואח"כ קידשה עצמה, אבל אם קידשה עצמה בעיר תחילה ואח"כ קידשה אביה בדרך לא פליגי, דבהא מודה שמואל דאין חוששין לקידושי האב, דאיכא תרתי לריעותא דהעמידנה בחזקת פנויה והרי היא בוגרת לפנינו, דשמא בשעה שקידשה (עצמו) [עצמה] עדיין היתה נערה וכשקידשה אביה כבר היתה בוגרת ולא חיילי (לה) [לא] קידושי עצמה ולא קידושי האב, אבל השתא דקידשה אביה תחילה, ממה נפשך חיילי או קידושי עצמה או קידושי אביה.
אילימא בתוך ששה חדשים, פ"ה שבין נערות לבגרות, דאינם אלא ששה חדשים, [שמ]שהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות [בוגרת] אלא ו' חדשים, ופעמים שהיא ממהרת לבגור, וסימניה ניכרים (מדתנן) [כדתנן] במסכת נדה [מ"ז ע"א] פגה בוחל וצמל.
בהא אמר רב (ד)הרי בוגרת לפנינו, הא כל אותן ששה חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני (נערותה) [בגרותה], וכי בדקנוה בפניא ואישתכח בוגרת, מי יימר בצפרא נמי בוגרת הואי, דילמא השתא [הוא] דבגרה. לשון הקונטרס. אלא אחר ששה וכו'. והא ודאי משמלאו ששה חדשים בגרה לה. והאמר שמואל אין בין וכו' אלא ששה [חדשים] בלבד. ויש ספרים שכתוב בהם, וכי תימא בציר הוא דליכא הא טפי איכא, הא בלבד קאמר. ולא גרסינן ליה, דכיון דאמר אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים, לא [אתי] תו למיפרך עליה.
מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת. פ"ה שכל היום בחזקת שתביא. תימה, לרב מאי שנא מנדה דאמרי' [נדה ב' ע"א] כל הנשים דיין שעתן, ואף (לב"ה) [צ"ל — להלל] דאמר מעת לעת היינו מדרבנן, אבל מן התורה מודו דכל הנשים דיין שעתן, ולא אמרי' מדהשתא נדה מעיקרא נמי נדה דמצפרא נמי הואי. וי"ל דשאני התם לפי שהיתה בחזקת כשרות, דרוב נשים כשרות הן, אבל הכא דמיירי ביומא דמשלים שית ובאותו יום פעמים שהיא בוגרת מצפרא ופעמים שאין בוגרת עד לערב, א"כ כל אותו יום היא מוצאה (בחזקת) [נר' דצ"ל — מחזקת] נערה.
כל שלשה ימים ודאי. [נר' דצ"ל — פירש הקונטרס], ולא גרסינן "הראשונים", דהא ר' יוחנן וריב"ל פליגי בבבא בתרא פרק המוכר פירות [צ"ו ע"א], חד אמר ג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך (למפרע) ספק ויחזור ויתרום, וחד אמר ג' ימים אחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך למפרע ספק, ותרומת ג' ימים אחרונים מותרת לזרים. מאי שנא מחבית וכו', דהוה לן למימר דעם סילוק ידיו מלבדוק החמיץ, כמו במקוה.
<h2>דף עט:</h2>
גמרא והן אין מוציאין [מידו — תוספות] בלא ראיה. תימה, פשיטא, השתא אם תפסו והחזיקו בנכסים כבר הוא מוציא מידם, כל שכן דהם אין מוציאין מידו בלא ראיה. וי"ל דאשמעינן דעל ידי ראיה שהיה בריא מוציא[ין] מידו, ולא אמר[ינן] גלי דעתיה דלא גמר ומקני כיון שלא רצה לכתוב (השטר) [בשטר] כדמהלך על רגלוהי בשוקא כמו שכת[ו]ב בשאר שטרות של בריאים.
ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע. וצ"ל שלא ידענו בו שהיה שכיב מרע, אבל אם ידענו בו שהיה שכיב מרע אחר המתנה, אפילו הוא עכשיו בריא, מודה ר' נתן דמוקמינן לנכסים בחזקה, (ד)מדקאמר כי הכא [יבמות ל"א ע"א] מעשה דבר שטיא דפעמים היה שוטה (לפעמים) [ופעמים] היה חלים ואמרינן אוקמי לנכסים בחזקת בר שטיא.
אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו, פ"ה ותהוי בחזקת נערה, הא יומא דמשלם שית אין בו לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום עומדת להשתנות.
אבל הכא מי מפקא נפשה מחזקה. פ"ה, כלומר כי מספקינן לה בנערה, מי מפקינן לה מחזקת הרבה נערות ביום משלם שית.
מתני' מתה והוא אומר אלו בניה מביא ראיה על הבנים, פי' שהיו מאותה האשה, ואין צריך להביא ראיה על האשה כיון דכבר בדקו אחריה כשנשאה כאן קודם שהלכו למדינת הים. כן פירש הקונטרס. ולא נראה, דהא פשיטא דא"צ להביא ראיה פעם שניה על האשה. לכן נראה לר"ת דה"פ. מביא ראיה על הבנים שהם בניו, ואין צריך להביא ראיה על האשה, כלומר לא יצטרך להביא ראיה שהם מאשתו שהוליך למדינת הים, דסתמא דמילתא לא חיישי' שמא נשא אשה אחרת והוליד בנים ממנה כיון שהוא אומר שהיו מן האשה שנשא כאן במדינה זו.
<h2>דף פ.</h2>
גמרא תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, פירש הקונטרס, בידוע שנטל מן העיסה. דרכו של תינוק לטפח, פירש הקונטרס לטפח בשרצים ובנבילות שבאשפה. ולפ"ז נקט בחנם ובצק בידו, [ד]הוה ליה למימר תינוק שנגע בעיסה. לכך פירש רבינו תם [בספר הישר חלק החידושים סי' ק"ס] דתינוק טמא ודאי, כדתניא בתוספתא [טהרות פ"ג ה"ה] דרוב נשים נדות מגפפות אותם, מיהו לא ידענו אם התינוק [ה]זה עצמו לקח אותו בצק שבידו או אחר טהור נתן לו. לטפח, פי' בעיסה, שכן מצינו טיפוח גבי אוכלין בדוכתא אחריתי [ע"ז ס' ע"ב].
סמוך מיעוטא (אחזקה דאיתרע) [לחזקה ואיתרע] ליה רובא. פירש הקונטרס, מיעוטא, דאין מטפחין, לחזקה דעיסה, ואיתרע ליה רובא דמטפחין, דלרבי מאיר לא בטל מיעוטא לגמרי, דשמעינן ליה [נדה ל"ב ע"א] דחייש למיעוטא, הילכך במקומו עומד, וכי משכח מידי לאצטרופי (בהו) [בהדיה], מצטרף בהדיה, דחייש למיעוטא בכל מקום אם חשוב הוא קצת.
ורבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי, פירש הקונטרס, (לבטל) [דבטיל] ליה לגבי רובא, ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא.
ואיתרע ליה רובא. תימה, דהכא משמע דכי איתרע רובא מטהרינן לגמרי, ולא הוי כפלגא ופלגא ליחשב ספק טומאה בר"ה, וביבמות פרק האשה שהלך בעלה [קי"ט ע"א] משמע דלר' מאיר הוי כי האי גוונא פלגא ופלגא, גבי ההיא דתנן האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה, ופריך בגמרא עלה, לא תנשא, אמאי, הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות. ומסיק, ר' מאיר היא, ומפרש רבא טעמא דהתם משום דחזקה לייבום ורובא לשוקא ואתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא. הכא נמי הוה לן למימר פלגא ופלגא. ועוד קשיא, דהכא משמע דכי נמי אמרי' דרובא עדיף לר' יוחנן אין שורפין עליה את התרומה, אלמא לא (משנינן דוודאי) [משוינן כוודאי] טומאה, ובכל דוכתי דאמרינן רובא עדיף בתלמוד, משמע דשוינן לה כוודאי, ומאי שנא. ואומר ר"ת דהכא שאני, דהוי רוב גרוע הא [ד]רוב תינוקות מטפחין, ולא חשיב כמו רובא דעלמא. וכן משמע, דבסמוך קתני גבי הך דהכא דעשאוהו חכמים כמי שיש לו דעת לישאל, משמע דמ[ד]רבנן בעלמא הוא.
אם רוב שרצים טמאה. פירש הקונטרס דחזקה ורובא דאיתיה קמן [הוא], אבל רובא דתינוק כרובא דליתיה קמן הוא.
<h2>דף פ:</h2>
גמרא דבר זה שמע(נו) ברבי. פי' גדול הדור, ר' יהושע [בן לוי — רש"י], ופירושו לא שמע, דבאדומים נמי היה מחלק בין צלולים לעכורים.
מתני' ר' שמעון אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו. משמע דלרבנן אפי' אשתו עמו אסור להתייחד אף עם שתי נשים. ואפי' לר"ש נמי, עם שתי נשים ואשתו עמו הוא דשרי אבל עם אשה אח(ר)ת אפי' באשתו עמו אסור. ותימה מההיא דפ"ב דעבודה זרה [כ"ה ע"א], גבי הא דתנן לא תתייחד אשה עמהן, ופריך בגמרא עלה במאי עסקינן אילימא בחד ודכוותה בישראל מי שרי והא תנן לא יתייחד וכו', ומסיק באשתו עמו, גוי אין אשתו משמרתו ישראל אשתו משמרתו, ומדלא מוקי התם כר"ש, משמע דאפילו לרבנן נמי אתי, וכאשה אחת דמי [אולי צ"ל — ובאשה אחת נמי] משמע דשרי באשתו עמו. לכן נראה לר"י דפליג ר"ש בשאין אשתו עמו דוקא, ובא להתיר ייחוד שתי נשים שאסר תנא קמא. והאי בזמן וכו', לאו אהיתר שתי נשים קאי, אלא לטפויי אתא היתירא אחרינא. והכי גרסינן, ר"ש אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים ובזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו. הילכך נוכל לומר דאפי' לרבנן בשאשתו משמרתו מותר להתייחד, ואפילו עם אשה אחת.
בזמן שאשתו עמו, לתנא קמא קאי, דקאמר לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים, ובזמן שאשתו עמו ליכא חששא מפני שאשתו משמרתו.
מתייחד אדם עם אמו, פי' כשהוא קטן. ועם בתו, פי' כשהיא קטנה.
אלא אפילו (בין) [בן] אם דלא סאני ליה וכו', התם [אולי צ"ל — דסתם] אשה אין לה נכסים, משום דבת אינה יורשת, ואפי' כשהיא יורשת, בעלה יורשה אם יש לה בעל(ה) למאן דאמר [כתובות פ"ד ע"א] ירושת הבעל דאורייתא.
ורבנן, אפילו תביר יצר[י]ה, כדקאמרת, יש לחוש, פעמים שאין (לה) [שם — רש"י] מת והולכין לעבירה, כי ההיא דאפיקתיה לתינוק חי בחזקת מת [לעשות עבירה — רש"י] עם ההולך עמה לקוברו וקלקלו יחד. לשון אחר ממורי הזקן. לא גרסינן ורבנן, וגם לא גרסינן ואפיקתיה. אלא כולה מילתא דאבא שאול, וה"ק, דיו חיים שנתתי לו, כי ההיא עובדא [ברש"י — ההיא איתתא], פי' מעשה באשה שקננה [ברש"י — שקשתה] על מתה יותר מדאי ומתו שבעה בניה ואח"כ היא, בפרק בתרא דמועד קטן [כ"ז ע"ב]. כן פירש הקונטרס. ורבינו חננאל פירש ההוא דלרבנן אפילו בשעת אנינותו יצרו מתגבר עליו, כי ההיא עובדא דההיא איתתא דמית בעלה והוה יתבא ובכיה על קבריה, ואזלא וזנית בהדי גברא דהוה נטר לצליבא, ואדאזיל לבי סתר לעשות מעשה (ו)באו קרובי הצלוב וקברו הצלוב, כשחזר שומר הצלוב וראה שאין צלוב שם ודאג מן המלך (ו)אפיקתיה לבעלה מקבריה וצלבתיה.
לא שנו אלא בכשרים. בתוספתא [פ"ה ה"י] תניא, אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים, אפילו (השניים מהם) [שניהם] כותיים או עבדים, ואפילו אחד כותי ואחד עבד [ואפילו קטן], חוץ מקטן שאין בושין לשמש לפניו, אבל [לא] תתייחד עמם אפילו עם מאה גויים. וצ"ל דבכותיים ועבדים שהם חבירים איירי, כגון טפי עבדו של רבן גמליאל [כדאי' ברכות ט"ז ע"ב].
<h2>דף פא.</h2>
גמרא בעלה בעיר (וכו') [אין] חוששין לה, פירש הקונטרס להלקותה על הייחוד. ולא דק, דבסמוך משמע דלכתחלה נמי שרי גבי שקולו (דרבא) [דרגא] מתותי ביבי, דפריך מהך.
סקבא דכולא שתא (דיגלאי) [נר' דצ"ל — ריגלאי]. י"א דמשום הכי נהגו העם להתענות אחר פסח ואחר סוכות.
<h2>דף פא:</h2>
גמרא ידוו כל הדווים. יו"ד ודל"ת [מ"ידע"], וי"ו של "[ו]אשם" [ושל] "ונשא עונו", הרי ידוו.
וזה וזה כדי שיהיו שדים נכונו וכו'. פ"ה, בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא בתינוקת בעינן שדים נכונו, אלא ללישנא קמא אי אתי שערות מט' שנים ולמעלה הוי סימן גמור וללישנא בתרא הוי שומא עד י"ב שנים ויום אחד.
הכל לשם שמים. ועל זה אנו סומכין להשתמש באשה.
<h2>דף פב.</h2>
מתני' כל שעסקו עם הנשים, פי' שמוכר להם תכשיטים של נשים. לא יתייחד איש עם הנשים. פירש הקונטרס, אפילו איש אחד עם נשים הרבה, כי מפני שמוכר להם תכשיטין ורגיל אצלם, לבו גס בהם. דאדם אחר שאין עסקו עם הנשים אין אסור להתייחד אלא עם ב' נשים, אבל ג' וד' שפיר דמי. ודוחק לומר כן, דמאחר שיש נשים הרבה, אי אפשר דלא מגלו אהדדי, ואף מתבייש מהן. לכן נראה לרבינו תם דעם שתי נשים קאמר, אבל שלש ודאי מותר. ור"ל לא יתייחד אפילו עם אשתו, דכיון שעסקו עם הנשים אם כן לבו גס בהן ואינו בוש מאשתו, אבל אדם אחר אם אשתו עמו מותר להתייחד עם אשה אחת. והר"ר אלחנן פירש דלרבותא נקט מי שעסקו עם הנשים, דמהו דתימא בעבידתיה טריד ושרי, קא משמע לן דאפ"ה אסור כמו שאר [אנשים] דעלמא.
אלא הכל לפי זכותו של אדם. כלומר לפי מזלו שזוכה לו ע"י מזל.
ר' יהודה אומר משמו. לאיפלוגי אאבא גוריון אומר, דקרי גמל (ספק) [ספן] אומנות לסטים, וקאמר ר' יהודה, הגמלים רובן כשרים הספנים רובן חסידים.
שותפו של עמלק. פי' במדרש [תנחומא פר' בשלח] דריש "עם לק", שהיה לקוק אחר ישראל ככלב אחר הנבילה, ולכך מדמה טבח לעמלק, לפי שחס על נבילותיו להאכילם וליקח דמיהם.
